<h1>אהל מועד שער הטריפות דרך ו'</h1>
<h2>דף מב.</h2>
נטלה המרה טרפה אע"פ שמצינו תורים ובני יונה בעופות ואיל וצבי בחיות שאין להם מרה ועפ"י הלכות גדולות נהגו לטעום במקום מרה ואם מר הוא מכשירין אותה דבלועה היא במקומה בכבד ויש תימה בזה שהרי זה הדבר מוכיח שהיתה לו מרה וניטלה, בהמה או עוף שהוציאו בני מיעיה ומשמשו בהם וזרקו אותם ואחר לא מצאו המרה הואיל והרוב יש להן תולין להקל ואומ' שע"י משמוש נטלה ממקומה, עוף שהוא ספק אם הוא ממין התורים הולכין בו אחר הרוב עופות ואם אין לו מרה אסור ויש מתי' עוף הבא בלא מרה והואיל ובמין העופות יש בלא מרה ומדמו לאותה שאמרו [לקמן מ"ז ע"א] כולהו עיזי בריאתה הכי אית להו וליתא דאין מין מחזיק מין אחר שאין ללמוד מאותן שתולדתיהן בכך לאותן שאין תולדתן בכך ויש ראייה בזה מעוף של מים שאין לו זפק ואעפ"כ אנו טורפין שאר עופות אם נטל הזפק וכן אם חסר לדעת האומר טבל מקום שהזכירו ניטל הוא דין חסר.
<h2>דף מג.</h2>
בושט יש שני עורות החיצון אדום ופנימי לבן ואם היה חיצון לבן ופנימי אדום טרפה דהוי כל אחד כנקוב, היו שניהם אדומים או לבנים כשרה וי"א שלקות זה לא מחמת שדומה לנקב אסרוהו אלא שנוי מראה זה דנין אותו כנטול ואע"פ דנקב זה בלא זה כשרה אם נטל א' מהן טריפה וכן ראוי להורות.
ושט אין לו בדיקה אלא מבפנים שהעור לבן אבל לא מבחוץ שהעור אדום וא"ת כיון שהארס מקלא קלי אמאי אין חוששין שמא בחוץ האדים הושט תירץ הרמב"ן דכיון ששני קרומות בושט אע"פ שהאדים חיצון אם לא האדים פנימי כשרה שהסימנין קשים הם אצל דריסה ורשב"א כתב שאין דריסה שולטת בסימן אא"כ ניכר לצד חללן אדמימות הארס [ע"ב] וכת' רש"י שאע"פ שבספק נקב הושט אין לו תקנה בבהמה משום דילמא במקום נקב שחיט בדריסה יש תקנה בשחיטה דאם איתא דנדרסה הארס מתפשט וניכר האדמימות בצידי השחיטה ויש שמחמירים ואומ' שאפי' בספק דרוסה אין תקנה בבהמה הואיל וצריך לשחוט בה שני סימנין וכן עיקר ומתוך פירש"י למדנו דכל היכא שנמצא בושט נקב מבפנים אסורה וק' לע"ד מדאמרי' נקבו שניהם זה שלא כנגד זה טרפה משום דזימנין דמתרמי אהדדי ומשמע דוקא ניקבו שניהם הא נקב א' מהם ואפי' פנימי כשרה וצ"ע וכבר כת' בנ"א מדרך ה' שהרב רבי יונה אומ' שאין להחמיר אלא היכא דאיכא לספוקי בכוליה ושט.
<h2>דף מו.</h2>
כבד שנטלה ולא נשתייר ממנה שני זיתים כבריתן א' במקום מרה וא' במקום חיותא דהיינו מקום תלייתה טרפה, היה אותו כזית מתלקט או ארוך כרצועה או (מנודד) [מרודד] אינו חשוב כזית ובעוף הכל לפי גודלו.
<h2>דף מח.</h2>
כבד שהתליע כשרה ואע"פ שהתליע במקום חיותא יבשה אם נפרכת בצפורן במקום חיותא ובמקום מרה טריפה דיבש כנטול דמי.
<h2>דף מט.</h2>
סמפונות הכבד אשר הם הדם מתבשל בהם אם נחתכו או נקבו יש אוסר ולא נר' כן שהרי בנטלה כשירה אם נשתיירו ממנה שני זיתים וחתכו הסמפונות לכ"ש.
<h2>דף נב:</h2>
ענין איסור דרוסה הוא לפי שהחיה או העוף מטיל בו ארס בהנאת צפורניו ושורפה וארס זו מראיתו אדום ובבהמה יש דריסה מן הזאב ולמעלה ואפי' זאב יש לו דריסה בבהמה גסה לפי מה שפסק בעה"ת וכל שהוא למטה מן הזאב כחתול ונמייה אין לו דריסה אלא בגדיים וטלאים מפני שהם דקים וקטנים, דרוסת חולדה בעופות לבד, דרוסת הנץ בעוף הדק כיונים ותרנגולים קטנים, דרוסת (הנס) [הגס] שקורין אסטו"ר (כעוף) [בעוף] הגס ואפי' גדולים ממנו, [נ"ג ע"א] שאר עופות טמאים בכל שכמותם יש להם דריסה ולא בגדולים מהם, שועל לא נתבאר בגמ' אם יש לו דריסה ואזלינן לחומרא מספק ודינו כחתול לדעת הר"מ ולדעת רמב"ן ודעת ראב"ד שיש לו דריסה בבהמה גדולה שבדקות, כלב אין לו דריסה כלל ומכתו אינה אלא כמכת קוץ או קנה וכן הדין לחיות ולעופות שאין להם דריסה שמכתם כקוץ וכבר אמרו [לקמן נ"ג ע"ב] ובקוץ עד שתינקב לחללו והיכא שנקב קוץ דרך הדופן או הבטן והגיע לחלל טריפה חוששין שמא ניקב א' מהאיברים הפנימיים שנקיבתן במשהו וכבר נתבאר דין זה בנ"י מדרך ד' לכל הדורסים אין להם דריסה בשן ולא ברגל אלא בידיו והם רגלים הראשונים ואין דריסה אלא מדעת פי' שהדורס כעס על הנדרס והכהו בכעס ואין דריסה אלא בסוף שזהו כשמגביה ידו מן הבהמה ואם נהרג קודם לכן אין בו דריסה ואין דריסה אלא מחיים של נדרס ושל דורס.
<h2>דף נג.</h2>
ארי שנכנס לבית השורים ונמצאת צפורן בגבו של אחת מהן חוששין שמא דרסה ואפי' לכל השוורים חוששין דליכא למימר נח רוגזיה אלא כשהרג א' ספק נכנס ספק לא נכנס לקולא, ספק כלב ספק חתול כגון כלב וחתול שנכנסו שניהם בין העופות ויצא א' מהם בצואר מלוכלך בדם יותר יש לתלות בכלב לפי שהחתולים בני גדול הם ואין דורסין שהרי מעשים בכל יום שנמצא חתול בין התרנגולים ואינו דורס וכבר הארכתי בדין זה בנתי' ג' מדרך ה' של שער השחיטה ולעולם תולין (במטוי) [במצוי] בין להקל בין להחמיר. נכנס ארי וישב בין השוורים אומ' שעשה שלום כדרך כמה חיות שנעשות תרבות וגדלות עם בני אדם ובהמות ואין מזיקין להם, קטע ראש הא' מהם אנו אומ' ששיכך חמתו ואם פצע אחת מהן ולא הרבה חוששין לכולן הוא נוהם והם מקרקרים ביעתות' הוא דקא מבעתי אהדדי ואין לחוש [ע"ב] איהו שתיק והם מקרקרים חוששין וצריכה בדיקה בד"א כשהיא מקום צר שאין שם דרך לברוח מפניו אבל ארי שנכנס באפר אפי' הם צווחות והוא שותק אין חוששין שאנו אומרים ברחו מפניו ולא השיגם, וחתול או חולדה שנמצאו בלול של תרנגולים אע"פ שהוא שותק והם צועקין מותרין דאינו זורק ארס אלא במקום שבורחין מלפניו שכן הוא הדרך בחתול ובחולדה וזהו שלא נהגו לחוש בחתול שנכנס בלול של תרנגולים ויש שכתב לענין חתול כי מפני שהם בני תרבות עם התרנגולים אם לא ראינו שרדף אחריהם והכה אין חוששין לו וכל מקום שאמרו בו אין חוששין אפי' בדיקה אינו צריך וכל מקום שאמרו חוששין ר"ל צריך בדיקה, כבר נתבאר בראש נתי' זה שספק דרוסה צריכה בדיקה מכף הגולגולת ועד הירך דהיינו כל החלל ואף כנגד הסימנין וכת' רש"י דבדרוסה ודאי לא מהניא בדיקה ובתוס' אמרו נר' דיש בדיקה נמי לודאי דרוסה דאמרי' דמודה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא והיינו ודאי דרוסה דרב לא חייש לספק דרוסה ולע"ד לא קשיא ההיא דרב דלימא בתר דהודי והורה דחיישינן לספק דרוסה אמרה לההיא דמכפא ועד אטמא צריכה בדיקה וכן מן האחרונים פסקו דאין בדיקה לודאי דרוסה ומיהו דעת רשב"א כדעת המתירין בבדיקה ואפי' ודאי דרוסה, עופות או בהמות שהם ספק דרוסה לא ימכרם לגוי גזירה שמא ימכרם לישראל, כתבו מן הגאונים שעכשיו אין אנו בקיאין לבדוק בדיקות הללו שיש להן טורח גדול וצריכות עיון דק וכן ראוי להורות אעפ"י שמגדולי החכמים אומרים שאין צריך אלא מה שעיניו רואות והוא שיהו לשם כל הבקיאין וזה יתבאר עוד בנ"ג מדרך ז'.
<h2>דף נג:</h2>
כל שנדרס שלא כנגד החלל וזהו בירכים וברגלים וידים כשרה ואם כנגד החלל טריפה ואין סומכין בודאי דרוסה בבדיקה משום שמא לא כיון יפה וטרפה ובספק דרוסה סומכין בבדיקה, דרוסה בירך אם נרקב הבשר ונתמסמס במקום שיש טרפות בנטל כגון צומת הגידין טרפה דהאי נמי כנטול דמי והיכי דמי נתמסמס הבשר כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי ומכאן אנו למדין בריאה שנתמסמס בשר שלה כגון שמגביהין אותה ונופלין חתיכות חתיכות ממנה שדנין אותה כאילו נטלה דרוסת הסימנין ואפי' קנה במשהו שדינו כאילו נשרף רובו ואפילו האדים הבשר כנגד הסימנין אסור אע"פ שלא האדימו הסימנין שכל העומד לינקב כנקוב דמי וכן דעת בעל המאור והרב רבי יהונתן וי"א שהסימנין קשים הם אצל דריסה כיון שלא נגעה בהן וכן פסקו רוב הגאונים וכן נראה דעת הר"מ והרב רבי זרחיה. ספק דרוסה כגון דאיהו שתיק והם מקרקרים צריך בדיקה מכף הגולגולת ועד כף הירך דהיינו כל החלל ואף כנגד הסימנין ואינה אסורה עד שיאדים הבשר כנגד החלל.
<h2>דף נד.</h2>
נטלה האם כשירה ועוד יתבאר דין זה בראש דרך יו"ד.
<h2>דף נה.</h2>
נטלו הכליות או שחסרו מתחלת ברייתה כשרה אבל אם לקתה א' מהן שנעשית כבשר המת [היבש] שנתמסמס הבשר שבתוכה וכשמעמידין אותה ביד היא נופלת חתיכות חתיכות או שנתמלאה [ליחה] עכורה או סרוחה מוגלא [ע"ב] והלקות הזה מגיע עד מקום החרץ שזהו אמצעית הכוליא טרפה וכל אבר שנקיבתו או נטילתו או חסרונו פוסל בו הלקות נמי פוסל בו ניטל הטחול כשרה ואפי' כן הנקב פוסל בו כל שניקב בראשו העבה כמו שנתבאר בראש דרך ד', כוליא שניקבה או אפי' נחתכה כשרה, מוגלא אע"פ דכשר בריאה פוסל בכוליא כמו שנתבאר אבל מים זכים אפי' בכוליא כשר והוא דצילי המים ולא אסרוח, ואפי' עכורות וסרוחות לא פסלינן בריאה לדעת הר"ז ומיהו הגאון ר"י והר"מ חולקין בזה ופוסלין בריאה אם עכורות או סרוחות המים ודעת האחרונים כדעת הר"ז להקל ופוק חזי מאי עמא דבר. בועה שנמצאת בכוליא כשרה, כוליא שהקטינה מאליה מחמת חולי בבהמה דקה אי הוי שיעורא כפול כשרה ובגסה אי הוי שיעורא כעינבא בינונית כשרה פחות מכן טרפה, ודוקא הקטינה אבל אם נטלה כשרה כמו שנתבאר, היתה קטנה ופחותה מן השיעור הנז' משעת בריאתה כשרה ולפי' בודקין אותה אם מקומה מלא דם ואין שם חלל ניכר כשרה, ואם נמצא שם חלל ניכר הוא ראייה שהקטינה, טרפיות שבכוליא אינן בכוליא של עוף.
<h2>דף נח:</h2>
כל יתר כנטול דמי ופירש"י היתר אחת כחסר אחת ולפ"ז אם יש לה שני טחולים כשרה והרמב"ן מפרש כנטול עם אותו מקום שמחובר בו דמי וטרפה ולפ"ז לעולם רואין את היתר כאלו ניטל מן האחד כנגדו ולפי' אם יש שני טחולים ומחוברים שניהם אם היתר מחובר במקום העבה של הטחול השני או במקום אחר משאר האיברים כל שנטילת אותו מקום עושה טריפה ג"כ עתה שהיתר דבוק באותו מקום טריפה ורשב"א אומ' דכל שאין נטילת היתר עושה טרפות כשרה וראוי להחמיר בכל כיוצא בזה ונר' לע"ד שאם היתר מאותן איברים שאם חסרו כשרין בכבד וכן בעוף הזפק הואיל והנטילה פוסלת ג"כ היתר וע"כ אמרו כל יתר כנטול דמי ולא אמרו כחסר דמי וכל זה אינו שוה לי לדעתו של רשב"א שאוסר בחסר אפי' במקום שהזכיר נטול כמו שנתבאר בנ"א מדרך א' משער זה, תרתי סניא דיבי טרפה וי"א דאי שפכי אהדדי חד הוא וכשרה פי' שלאחר שיצא ממנו מתחבר עמו ושופכין זל"ז ואם היה נראה שהם שנים ראוי להחמיר ולאסור אע"ג דשפכי אהדדי וכזה עשה מעשה הרב בעל העיטור, קנה בשר היוצא מבית הכוסות להמסס אם יש מעבר זל"ז כשרה דהני עיזי בריאתה הכי אית להו שני בני מיעים היוצאים מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעיתה וכן מעי היוצא מהדקין של בהמה כמו שיצא ענף בתוך הבד טרפה ובעוף שדרכו כן כשרה ונר' מספק (כשרה) [טריפה] דדוקא היכא דהוי דרכו וזהו שכת' אבל בעוף דרכו הוא ואין דנין אותו ביתר ויש מתירין של עוף כל יתר בבני מעים אע"פ שבשאר עופות אין כיוצא בו של אותו יתר וכן דעת הרא"ה שכת' נמצא יתר בבני מעים של עוף כשרה ואפי' בבהמה אם יוצאין סמוכין זל"ז מן הקיבה או שיוצא המעי היתר בראש הדקין היוצאין מן הקיבה תוך אצבע כל שכלה היתר עד כאצבע ומתחברין בתוך רחב אצבע מן הגדול כשרה ולעולם אי ליכא כל הני תלתא פי' שיוצאין במקום א' וכלה היתר עד כאצבע וחוזר היתר ומתערב תוך אצבע מן הגדול טריפה וכך הוא פוסק הגאון ר"י ויש מתירין אע"ג דלא הדרי וערבי ולדעת הר"מ לא בעינן כלין עד כאצבע אלא כל שמתערבין בשני הראשין והרי שניהם מובדלין באצבע ה"ז מותרת ודברי הגאון ר"י עיקר, מעי העוף כך הוא ברייתו מן הקורקבן התחיל לצאת וסמוך לתחתיתו כמו זרת מתפצלין שני בני מעים ונמשכים וסתומים בראשון ודבוקים בקרום עם המעי הארוך ועליהם אמרו כנגדן בעוף כשרה ויש במעים של בהמה מעיא חד כחוש ואפי' הזאב שונא אותו וסתום הוא בסופו ואפי' נקב במשהו טרפה, שתי מררות שנמצאו בכבד אם דבוקות זל"ז אף לדעת הרמב"ן טריפה מטעם שאם תנטל הא' תנקב האחרת אבל אי אינן דבוקות כשרה לפי פירושו ולפירש"י אפי' אינן דבוקות טרפה, (בה') [כת'] בהלכות היכא דאיכא תרתי מררות וסמיכי בזעי' לחדא ואי שפכי תרייהו האדדי חדא מרא נינהו וכשרה ואי לאו טריפה דכל יתר כנטול דמי.
